צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נדרים ו׳:ה׳

5 היה שמעון כו' הנה בירושלמי מפרש ומקריב עליו ר"ל שהוא מקריב הקרבנות משלו אך זה תליא בהך דערכין דף כ"א אם צריך דעת וכ"כ בזה אם ר"ל דעת שיתרצה או שיודיע לו. וע' מש"כ רבינו פי"ד בהל' מעה"ק ה"י דפסק שם דגבי חטאת ואשם לא נתכפר עד שירצה מתחלה ועד סוף. וע' בהך דתמורה דף י' ע"א דמוכח שם דהא דמפרישן אם נתרצה הוה בגדר מתנה רק דאין הביאור דנותן לו הבהמה אלא דנותן לו שיתכפר בה ולכך המקדיש מוסיף חומש דאל"כ הוה של מתכפר. והוה כעין קנה ע"מ להקנות דמבואר לעיל פ"ה ה"ז דמותר גבי מודר הנאה וזהו כונת הירושלמי כאן שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל אף דמקנה לו הבהמה מ"מ לא מקנה לו רק הכפרה ולא גוף הבהמה ולא הוה כהך דנזיר דף כ"ד ע"א דשם מקנה לה גוף הבהמה אבל כאן הוא הקדיש רק שמקנה לו הכפרה וע' מש"כ רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ד דמשמע שם דרק אם הקדיש של חבירו אז המתכפר עושה תמורה וע' בירושלמי כאן בנדרים דנקט ר"ל רק גבי קרבן מצורע ומביא ראיה מזה דטובת הנאה הוא של בעל הפירות והוא משום דקרבן מצורע אין צריך דעת וא"כ א"צ להקנות לו גם הכפרה ומ"מ פסק דהמתכפר עושה תמורה וא"כ חזינן דטובת הנאה שייך למי שמתקנים אותו. אך אנן לא ס"ל כן וע' בתוספתא חולין בסופו דאם נטל הקן מן ההפקר רק ע"מ להתכפר בהם לא מהני ע"ש אך שם י"ל דכיון דאינם ממון שום אדם לא מקרי לקיחה משא"כ כאן כיון דא"צ דעת א"צ להקנות לו כלל. וע' מש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ה ופ"ג ה"ו ובאמת בהני י"ל דרבינו ס"ל דאין המתכפר עושה תמורה ובאמת עיקר הטעם דמתכפר עושה תמורה משום דגבי הקדש יצא מרשותו ואינו שלו דלא כהתוס' ב"ק דף ע"ו והא דאמרינן שם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן היינו משום שמתכפר בו ע' חולין דף מ"א ובזבחים דף קי"ד וכן שלמים אכילתו שלו ע' מנחות דף ע"ג ע"ב וב"ק דף י"ג ע"ב ע"ש ומש"כ התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה דגזל דאינו יכול למוכרו ר"ל לענין דאם אחד היה חייב עולה ושלמים לא מהני מה שימכור לחבירו הקרבן שלו והא דמשמע פסחים דף צ' ע"א דלריה"ג יכול למכור שלמים זה רק שיאכל הבשר וע' ברש"י מנחות דף ק"ח ע"ב ד"ה ודמיהם דמה דאינו יכול למכור לאחר הוא רק משום גזל הקדש והיכא דאין הפסד להקדש יכול ליתנם לאחר ואחר יוצא בו וכאן לא שייך הך קנסא דפסחים דף פ"ט. וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם כיון דקיי"ל דאין בהם מעילה שוב לא יצא מרשות המקדיש ולכך ס"ל שם בהל"ו דיש לאמר דעושה תמורה ע"ש:

6 ומשיא. שמעון בתו כו'. ע"ש ברא"ש ור"ן אם מותר לדבר עמה ע"ז ובתוס' שם ואף דהא יכול לתבוע שכר סרסרות ע' בהך דב"ב דף קמ"ג ע"ב דגבי קרוביו אמרינן דמוחל טרחתו ע"ש וע"ש דף קל"ט ע"א גבי שמין את המחוברין ע"ש ברשב"ם ובדברי רבינו בהל' זכיה שם אם גם מאחר אינו יכול לתבוע ע"ש וע' ב"מ דף ס"ט ע"ב גבי הך דאבא מר דא"ש שכר אמירה קשקיל אף גבי בן וע' בהך דב"מ דף צ' ע"ב גבי בנו גדול כאחר ובדברי רבינו בהל' זכיה ומתנה פי"ב ה"י ע"ש בהשגות וצ"ל דעפ"י דין צריך ליתן שכר אמירה וע"ש דף ס"ג ע"ב דהא בעי ליתן זוזא לספסירא ובהך דקדושין דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שאדבר עליך לשלטון וע' ב"ב דף קמ"א ע"א גבי מבשרני אך שם התנה עמו וע' בירוש' כאן פ"ד אם מותר ללמדו אומנות וללמד עליו זכות וקאמר שם דאליבא דר"מ אסור וכאן דף מ"א ע"ב דאמר שם אבל אומר לו סם פלוני כו' מוכח דדיבור שרי ואין מקבלין ע"ז שכר ומ"מ לא הוי ריבית בהך דב"מ הנ"ל משום דיכול לאמר דנותן לו עבור אמירה אף דא"צ ליתן לו וע' בהך דב"ק דף ע' ע"א גבי אתנן אסרה תורה כו' וכ"כ בזה במקום אחר. אך באמת נ"ל דכאן ר"ל שהבת עשתה לאביה שליח לקבל לה קדושין מיד המודר וזה מותר ואף דע"י האב מתקדשת לו מ"מ כיון שהוא נותן קידושין הוה כעין זבינא דרמי על אפיה וכמש"כ הר"ן כאן דף ל"ד ע"א גבי אבדה ע"ש. וגם י"ל דעבור השליחות הוא נוטל הקדושין ע' קדושין דף נ"א ע"ב: